מקרה אופטימי, כך אני מכנה את המקרה הטיפולי הבא. לא בגלל שחסרות בתחום שלנו הצלחות, ממש לא, אלא בשל העומס הרגשי וכמות האמוציות הקשורות בתהליכי תמיכה בפוריות ורכבת ההרים הרגשית אותה חווה האישה ודרכה, כל המשפחה. על כל פנים, המקרה הזה הוא בהחלט מקור לאופטימיות!
רקפת, בת 36, נשואה ואימא לילד בן 6. הבכור נולד בלידה מוקדמת, יזומה, בשל סיבוך בהתפתחות ההיריון. רקפת מתארת, באיפוק האופייני לה, את חווית שלבי ההיריון האחרונים ובייחוד הלידה עצמה כ'חווית לידה לא טובה'.
לפני כשנתיים וחצי, החליטו רקפת ובעלה, להתחיל בניסיונות להרות. לאחר שנה של ניסיונות שלא הניבו תוצאות, התחילו תהליך רפואי. במהלך השנה וחצי האחרונות עברה רקפת שבעה טיפולי הפריה, החל מתמיכה תרופתית ועד ארבעה מחזורי IVF כושלים. רקפת הינה מקרה קלאסי של חוסר פוריות בלתי מוסבר, אולם היות בנה הבכור על הספקטרום האוטיסטי, על אף שבצורה קלה מאוד, מסביר בהחלט את עומס הטיפול הנדרש בילד ואת הלחץ מהריון נוסף. רקפת סיפרה לי שאחרי התשובה השלילית האחרונה 'הגיעה ההתרסקות הגדולה' ושהיא החליטה להסיט את תשומת הלב מהטיפולים בהריון שאינו קורה ולהתחיל לטפל בה עצמה ובאיכות חייה ואיכות חיי משפחתה.
במאמר מוסגר, אני חייב להודות שאני מלא הערכה לאישה אשר יודעת, בכוחות עצמה, לזהות את המערבולת שבה היא מצויה ויותר מכך, להחליט לעצור! ולהתפנות לטפל בעצמה.
משפט שמלווה אותי כל הזמן בהקשר זה ואשר אני חוזר עליו רבות במפגשים טעונים כאלה הוא שבדומה להנחיות שמקבלים בעליה למטוס, גם בעת הטיפול, 'קודם כל על האישה לחבוש את מסכת החמצן ורק אחר כך להרכיב אותה לעולל שעוד לא נקלט' – רקפת הבינה זאת בעצמה עוד לפני שנפגשנו.
הטיפול שהסכמנו עליו היה טיפול תומך בה ובאספקטים שזיהיתי אשר זקוקים לתמיכה על ידי. נושא ההיריון כלל לא הוגדר כיעד.
בטיפול ה-8, כחודש וחצי אחרי שהתחלנו את המפגשים, כששאלתי את רקפת בתחילת הטיפול אם היא רוצה שאמזוג לה כוס מיים היא ענתה "תשמע! אמנם בהריון אבל כוס מים אני מסוגלת לקחת בכוחות עצמי…"
תפריט